חנא ואח' נ' מרקט זול הוארי בע"מ

החלטה

נתוני רקע ועובדות

1. לפני בקשה לביטול פסק בוררות שניתן ביום 28.4.12 ע"י כב' הבורר עו"ד שי פינקלשטיין, וזאת בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הבוררות").

2. ביום 4.5.05 הוגשה תביעה בת.א 7453/05 בגין סכסוך שהתגלע בנוגע להפצת מוצרים של חברת שטראוס שיווק בע"מ (להלן: "שטראוס") ובנוגע לחשד למעשה גניבה. ביום 30.06.05 הוגשה לבית המשפט הודעה בדבר הסכם פשרה בין הצדדים וניתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה. במסגרת ההסכ תובענה 7453/05 והבקשה שהוגשה במסגרתה (בש"א 8669/05) נדחו ללא צו להוצאות וזאת מבלי להודות בטענה כל שהיא של הצד שכנגד. כמו כן הוסכם כי המבקשים ימכרו את קו החלוקה למר ח'ליל מראוני והתמורה בגין המכר, בסך 160,000 ₪ בצירוף מע"מ, תעבור לידיהם הנאמנות של עו"ד הגב' מרצקי, באת כוח המשיבה, ועו"ד לפידות, בא כוח המבקשים. הוסכם כי אשתו של מבקש מס' 1, הגב' פאדיה חנא, תמציא ערבות אישית שלה על סך 25,000 ₪ לידיה של ב"כ המשיבה, עו"ד מרצקי, וכמו כן נקבע כי המשיבה והמבקשים ינהלו הליך בוררות לבירור המחלוקות ביניהם, כאשר הסכום של 160,000 ₪ בצירוף מע"מ ישמש כביטחון לפירעון הסכומים שיגיעו, אם יגיעו, מהמבקשים למשיבה, בהתאם לתוצאות הליך הבוררות.

3. ביום 15.9.05 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה וביום 27.12.05 נחתם שטר הבוררות ע"י הצדדים ובאי כוחם (להלן: "הסכם הבוררות") לפיו מסרו את כל חילוקי הדעות והסכסוכים שביניהם להכרעה ע"י בורר יחיד, עו"ד שי פינקלשטיין. בהסכם הבוררות נקבע כי סמכויות הבורר תהיינה כמפורט בחוק הבוררות וכן כי הבורר יהיה מחויב לדין המהותי ולנהוג בהתאם לדיני הראיות ולסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט. הבורר נדרש לתת את פסק הבוררות לא יאוחר מ – 60 יום מהיום הבאת הראיות והסיכומים.

4. למרבה הצער, הליך הבוררות, שהיה אמור להיות יעיל וקצר, בן חודשים אחדים בלבד, הפך להיות להליך מסורבל וארוך שנמשך מספר שנים. כפי שעולה מכתבי הטענות והמועדים, חלק מהסיבות להפיכת ההליך לכזה, נעוץ בצדדים עצמם ובכלל זה במבקש, אשר, כך לדוגמא, הגיש את סיכומיו בפניי הבורר כ-15 חודשים לאחר ישיבת ההוכחות האחרונה, שהתקיימה ביום 17.12.07. בישיבה זו הורה הבורר על הגשת סיכומים בכתב מטעם הצדדים. בהתאם לאותה החלטה, סיכומי המשיבה הוגשו ביום 18.6.08 וסיכומי המבקשים הוגשו ביום 22.2.09. לטענת המבקשים סיכומיהם הוגשו באיחור מכוון שבא כוחם, עו"ד איתן לפידות, הושעה מלשכת עו"ד והיה עליהם לאתר עו"ד חדש שילמד את התיק כולו ויכין את הסיכומים. למרות שהסיכומים האחרונים בתיק זה הוגשו לכב' הבורר ביום 22.2.09, וחרף בקשות ופניות חוזרות ונשנות של שני הצדדים לבורר, רק ביום 28.4.12 ניתן פסק הבורר. ביום 15.5.12 נתקבל פסק הבורר במשרדו של ב"כ המבקשים, באיחור של למעלה משלוש שנים מהמועד בו היה אמור לתת כב' הבורר את פסקו (להלן: "הפסק" או "פסק הבורר"). הבורר קבע בפסק בוררות ארוך ומפורט כי מבקש מס' 1 ביצע את מעשי הגניבה שנחשד בהם לאורך שנים ולפיכך חייב אותו בפיצוי בגין מעשי הגניבה שביצע בשנת 1999 ואת מבקשת מס' 2, חברה שמבקש מס' 1 הוא בעל מניותיה ומנהלה, שהינה כיום חדלת פירעון, חייב במעשי הגניבה שבוצעו בשנים 2000- 2004. משמעות קביעה זו, לאור מצבה חדל הפירעון של מבקשת מס' 2, הינו כי הגם שלמשיבה נפסק פיצוי של 479,515 ₪ בצירוף הוצאות, תזכה זו להיפרע רק בשיעור של כ – 160,000 ₪, הסכום המוחזק בנאמנות.

5. לאור העיכוב במתן פסק הבורר, של למעלה משלוש שנים, עיכוב עליו אף התנצל הבורר בפסקו, הגישו המבקשים בקשה זו לביטול פסק הבורר. לטענתם בפסק נפלו מספר פגמים אשר יש בכל אחד מהם כדי להביא לביטול הפסק.

הפסק ניתן לאחר שעבר המועד לנתינתו ומשכך אף ניתן בחוסר סמכות

6. הטענה המרכזי מצד המבקשים הינה כי פסק הבורר ניתן לאחר פרק זמן הארוך פי 18 מפרק הזמן שבו היה אמור להינתן בהתאם להסכמת הצדדים בסעיף 16 להסכם הבוררות. המבקשים חזרו ופנו לבורר, בכתב ובטלפון, אך הבורר, משיקוליו שלו, התעכב למעלה משלוש שנים במתן הפסק. בנסיבות אלו הליך הבוררות הפך לקליפה ריקה מתוכן, החטיא את מטרתו וגרם לעינוי דין מתמשך לבעלי הדין. האיחור הניכר במתן הפסק אף שלל מהבורר לטענת המבקשים את סמכותו לתת את פסקו.

7. המשיבה טענה כי אין מקום לבטל את פסק הבורר. לטענתה יש לפרש בצמצום את עילות הביטול שמנויות בחוק הבוררות . למרות שאין מחלוקת כי פסק הבורר התעכב הרבה מעבר למקובל, הנפגעת היחידה מעיכוב זה הייתה המשיבה עצמה, אשר ממנה נגנב הכסף.

לטענתה, למבקשים לא נגרם כל עיוות דין מהעיכוב במתן פסק הבורר. זאת ועוד, למעשה המבקשים עשו כל שיכלו על מנת לגרור את הליך הבוררות, אשר נמשך כשלוש וחצי שנים, אף המתינו כ- שלוש שנים עד אשר פנו לבית המשפט בעניין עיכוב מתן הפסק. במשך התקופה בה המתינו הצדדים לפסק הבורר, תקופה אשר נמשכה כאמור כשלוש שנים, לא פנו המבקשים בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, אלא בחרו להמתין לתוצאות הפסק.

עוד נטען כי בקשת המבקשים סמוך למתן הפסק לביטול הליך הבוררות נועדה במהלך טקטי פסול, להכשיר את הבקשה לביטול הפסק בשלב מאוחר יותר. מאחר והרציונאל מאחורי הפרשנות הרווחת של סעיף 24(8) לחוק הבוררות מתקיים גם בענייננו, לא יעלה על הדעת לאפשר למבקשים להחליט אם להגיש בקשה לביטול פסק בורר לאחר שהמתינו וראו אם הפסק לטובתם או לרעתם. זאת ועוד, כאמור למבקשים לא נגרם כל עיוות דין, הפגיעה היחידה כתוצאה מהעיכוב במתן הפסק, נגרמה למשיבים. על כן, לאור סעיף 26(א) לחוק הבוררות רשאי בית המשפט לדחות את בקשת הביטול על אף קיומה של אחת העילות בסעיף 24 לחוק אם סבר כי לא נגרם כל עיוות דין. במקרה דנן לא נגרם למבקשים כל עיוות דין, נהפוך הוא, ולפיכך יש לדחות את בקשתם. באשר לטענת המבקשים כי הבורר פעל גם בחוסר סמכות המשיבה טוענת כי אין לטענה זו כל בסיס משפטי או עובדתי.

8. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במועדים ובדרך התנהלותם של הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה בדבר מתן פסק הבורר בחוסר סמכות בשל האיחור בנתינתו, להדחות. להלן אבהיר מסקנתי זו.

סעיף 24 (8) לחוק הבוררות קובע דן ב10 מקרים של עילות ביטול וקובע כי:

"בית-המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת- ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

(1) ...

(8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו "

...

(10)...".

במקרה בה מוגשת בקשה לביטול פסק בורר מאחר והפסק ניתן לאחר התקופה לנתינתו, על בית המשפט לשקול הוראה נוספת שבחוק הבוררות, הוראת סעיף 26(א) הקובעת: